עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אוהבת לכתוב, כמעט על הכל.
אוהבת מילים ומאמינה שיש להן כוח בלתי יאומן.

רוקמת עור ועצמות בין השורות, בין סימני הפיסוק והמילים.
מלאה ברגש ועוצמות.
חברים
שאריות של החייםTigerLilyJenny
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
כואב לי
10/09/2014 05:27
misssisi
כואב לי להביט בתמונה הזו, כי זה מזכיר לי את הזמן שהיית לצידי. 
כואב לי להיזכר בכל כך הרבה ולדעת שלא יהיה יותר.
כואב לי בכל לילה כשהראש על הכרית כי אני יודעת שאת לא בחדר הסמוך. 
כואב לי שאני לא יכולה לחבק אותך, להרגיש אותך, להביט בך ולומר לך עד כמה אני אוהבת.
כואב לי הלבד הזה, כואב לי האובדן,  כואב לי לבכות בכל לילה ולהתגעגע אלייך כל כך.

אני כל כך רוצה שתהי פה, לצידי, ותגידי לי שבכל יהיה בסדר. שאני לא צריכה לבכות ושאת שומרת עליי.
אני רוצה ששוב תקראי בשמי, "סיווני שלי", ושזה לא ישרוף בכל פעם שנועם קורא לי ככה. 

אני רוצה בחזרה את אמא שלי, כי זה לא אמור להיות ככה. אני רוצה שוב להיות מאושרת ולא להרגיש את העננה האפורה וכבדה הזו שיש מעליי מהיום שעזבת. 

אני מתגעגעת אלייך כל כך. 
ואני מקווה שאולי יש סיכוי שאת קוראת את זה, או שומעת אותי בכל לילה שאני מדברת אלייך,  כי לא אמרתי לך כל כך הרבה, לא הספקתי...
אמא הלב שלי נשבר לחתיכות באותו היום,  ואני לא מצליחה לאסוף את עצמי בחזרה, אני לא מצליחה להתרגל למציאות הזו

אני מקווה שאת יודעת עד כמה אני אוהבת אותך..
2 תגובות
כשהייתי ילדה
03/09/2014 10:41
misssisi
כשהייתי ילדה ולא הרגשתי טוב, הלכתי למזכירות בבית הספר היסודי כדי להתקשר לסבא שיגיע לקחת אותי. אז לא היו טלפונים סלולריים,  אז לא ידענו מה זה להבריז מבית הספר, אז התקשרתי לסבא והוא היה בא, הוא תמיד היה בא. 
הוא היה הולך איתי ברגל מבית הספר היסודי עד הבית, גם אם לא הרגשתי טוב היינו הולכים ברגל, כי לסבא לא היה רכב, ועכשיו שאני חושבת על זה, אני לא יודעת אם לסבא היה רישיון. 
אז הלכנו ברגל והרגשתי טוב. כשהוא היה לוקח אותי פתאום הייתי מרגישה טוב יותר, כי סבא היה מגיע, כי ידעתי שאני אראה את סבתא.
סבתא מעולם לא הגיעה לקחת אותי, סבתא לא הרגישה טוב, כמוני, קצת חלשה.

אהבתי להגיע אליהם בימי חול. זה היה שונה מערב שישי, רגוע יותר וגם היה אור בחוץ. 
בימי חול הבית שלהם היה שונה. 

כשהייתי ילדה אהבתי לשכב אצלם על הספה החומה. 
ספה מבד, גדולה, מרווחת, נעימה, הספה שנמצאת לצד המזנון הגדול שהם הביאו איתם כשהם עלו לארץ. 
אהבתי להביט מעבר לחלון אל עץ האורן שבחוץ. 
אני לא יודעת איך להסביר מה בדיוק הרגשתי, אבל היה לי טוב.

אהבתי את הבית של סבא וסבתא. 
חדר השינה עם הוילונות הוורודים, הדובי החום הגדול שישב בפינה, זה שסבתא קנתה בדיוק ביום שנולדתי.
הבובה הגדולה, זו שהייתה בזמנים אחרים יותר גבוהה ממני, זו שהם הביאו מרוסיה לדעתי. 
אהבתי את חדר העבודה של סבא, בדים בדים על שולחן עבודה ומכונת תפירה שחורה שקיימת מעל ל 100 שנים.
בימים כשסבא היה לוקח אותי אהבתי להיכנס לחדר העבודה שלו. הוא היה נותן לי בדים גזורים שאין לו בהם שימוש ואבן גיר שכזו והייתי מציירת על הבד, קווים קווים, מחקה את סבא.

התקופה ההיא מזכירה לי את החורף, אני לא יודעת למה. 
ועכשיו יש בי געגוע עז לחורף, לגשם שיורד ודופק על חלונות, לריח של אחרי הגשם, משהו נקי באוויר. 
יש בי געגוע לילדות.
0 תגובות
אתה חסר לי
02/09/2014 01:42
misssisi
אתה חסר לי, גם אם אנחנו לא ביחד
אתה חסר לי, כי אנחנו חווים הרבה בכמה שעות.
אתה חסר לי, כי הצלחת לסדוק לי את כל החומות
אתה חסר לי, למה באמת אנחנו לא ביחד????

אתה חסר לי, בשעות המאוחרות בלילה
אתה חסר לי, בימים החמים
אתה חסר לי, אני יכולה לסחוב את זה כמה שנים
אתה חסר לי, מפגשים בשעות מאוחרות בלילה

אתה חסר לי, ואתה כל כך יפה כשאתה רחוק
אתה חסר לי, ואתה כל כך מושלם כשאתה בלתי מושג 
אתה חסר לי, אני יכולה להקשיב לך לילות 
אתה חסר לי, אתה פה, אתה לא פה, אתה חסר ושלם 
0 תגובות
חסרת תחושה
30/08/2014 18:32
misssisi
היום נסענו לצפון,
אוטו מלא, נועם בבוסטר (כסא תינוקות) וגיא נהג. 
אבא ישב לידי. מתן לא רצה לבוא.
לפני שבועיים היינו בים, 
כמעט כולנו חוץ מאורית.

אנחנו עושים דברים ביחד,
אנחנו מטיילים, נוסעים, מבלים.
וזה עדיין מרגיש לבד.

אני יוצאת, צוחקת, מרגישה,
וזה עדיין מרגיש לי חסר תחושה.
עדיין לבד.

אנחנו ממשיכים לעשות דברים, בלעדייך.
וזה כל כך לא הוגן שאת לא חלק מזה.
כל כך לא הוגן שאת רק ברוחך, איתנו תמיד.

זה לא הוגן שאני צריכה לדברך עלייך בלשון עבר,
שאני צריכה להגיד שהיית, נהנת, אהבת, עשית...

אני שונאת את החיים האלה בלעדייך אמא.

0 תגובות
כמה וכמה פעמים חשבתי על האפשרות להעלם, להתפוגג
25/08/2014 23:08
misssisi

כמה וכמה פעמים חשבתי על הבריחה הקשה ביותר.

לקחת את מה שנשאר ממני, ופשוט לקמט את עצמי כמו פיסת נייר, או לקרוע, שלא ישאר דבר.

כמה וכמה פעמים חשבתי על המחשבה הנוראה מכל.

לוותר על המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לקבל, לוותר על החוויות המדהימות כקשות, מרגיעות כמרגיזות, רק כדי לברוח, מהכל, מעצמי.

לאסוף את השברים, ולזרוק את הכל.

ניסיתי למצוא מפלט במחשבה מזעזעת, באיך זה יהיה? מה יחשבו? איך ידברו עליי אחר כך?

כמה וכמה פעמים רציתי לכתוב את המכתב האחרון, להשאיר אותו לצידי. אני בשמלת קיץ לבנה, פשוטה, שרועה על המיטה שסדיניה מסודרים למופת, עיני עצומות, רגועות, כאילו חולמת חלום.

כמה פעמים רציתי לברוח?

כמה וכמה פעמים רציתי לוותר לעצמי על עצמי, להגיע למקום אחר, מקום שקט, לשכוח מהצרות, מהכאב ולפעמים גם מהזכרונות הטובים שהשאירו בי עצב חמוץ מתוק.

כמה וכמה פעמים רציתי להיזרק, להתמוטט, שאף אחד לא ימצא אותי.

כמה פעמים חשבתי על.. על למות.

למות לאט, בשלבים או בדרך מהירה וזריזה.

הבריחה המושלמת, הצרות לא ישובו, לא יכו בי בהפתעה, הבריחה המחרידה, הקשה, הכואבת, לא לי.. לאחרים, בריחה טוטאלית.

להימצא אחרי כמה ימים, אפילו שבועות, או רק שעות ארוכות, שלא יוכלו לעזור, לשפר, לתקן, רק לטמון ולבכות.

לבכות על מה שהייתי, מה שראיתי, כמה חייכתי ומה רציתי, למה שאפתי וכמה ניסיתי, כמה צחקתי, כמה צעקתי.

שיבכו על החיוך והעיניים הטובות, על הצורך שלי בעולם טוב יותר, לחלומות גדולים שיתגשמו.

שיבכו על העצב הגדול שהיה בי וכמה לא יכלו לראות אותו תחת המסיכה השמחה שהייתה על פניי.

שיצטערו שלא היו שם, שפגעו, שצרחו, שהכו.

שיזכרו שצחקו וחיבקו, שליטפו ונישקו, שהביטו בי בעיניים גדולות ומלאות גאווה, מלאות אהבה.

שיבכו על כל מה שעברתי, כל מה שחוויתי ומה שפספסתי, כל מה שרציתי לראות ולהרגיש.

שיטמנו ויחרטו את כל המילים שלא נאמרו, את כל ההבעות שלא ראיתי ואלה שראיתי מעט מהם.

שיחשוב שאני מביטה עליהם ממקום אחר, שומעת, מחייכת ואומרת שעכשיו טוב לי, שאני במקום בטוח.

כמה וכמה פעמים חשבתי על האפשרות להעלם, להתפוגג.

חשבתי להשאיר אותם לבד, בלעדיי, שיתמודדו, ינסו לפענח, להבין למה? שיסתקרנו למה דווקא עכשיו ולמה בצורה הזו, למה עזבתי או למה זנחתי את כולם?

שיספידו ויאמרו כמה מצטערים, שיכתבו עליי מילות אהבה, חמלה, צער וכאב, שיכתבו עליי שירים ומכתבים קצרים וארוכים כאחד, שיביעו רגשות שלא הביעו כשהייתי ביניהם, שישבו מתי יהיה תורם לפגוש אותי שוב.

כמה וכמה פעמים חשבתי לזנוח, אך המחשבה האכזרית הזו גורמת לי לרצות להישאר.

לא רוצה שיטמנו, שיבכו, שיכאבו, לא רוצה שיספידו או יעלו השערות.

אני כאן.

אני רוצה לחיות.

אני לא רוצה לברוח.

יש לי עוד כל כך הרבה לראות, לשמוע, לטעום, להבין, ללמוד, לטעות, לחוות.

המחשבה הזו נעלמה כלא הייתה.

הכוח להמשיך חזק ממנה.

אני ב-ח-י-י-ם!!

3 תגובות
Game Over
24/08/2014 01:06
misssisi

אתה עומד שם, בפינת החדר, גופך חצי משוחרר חצי מכווץ, עומד ומביט בי, לא אומר מילה.

אני עומדת בקצה השני, רק נכנסתי לדירה, רואה אותך שותק וגם אני לא מדברת.

 

אתה עומד שם, לא זז ממקומך, רוצה שאני אעשה את הצעד הראשון לכיוונך.

אני לא מסוגלת לזוז, אני קפואה, הפחד גובר על הרצון לרוץ אלייך.

 

אתה מתישב על המיטה, אתה שקט, אך לא רגוע.

צעדתי צעד אחד, עינייך נפקחו לרווחה, התחלתי לשחק איתך את המשחק.

 

אתה מחייך, אני נמסה, בזה לא אוכל לעמוד, נגד זה לא אוכל להילחם.

צעד קדימה, צעד אחורה, אני לא מתקדמת.

 

אתה יושב שם, על קצה המיטה, מבטך לא ברור, אני לא מצליחה לפענח אותו.

אני עומדת מולך, רחוקה מגופך, מפחדת להיכנס לעוד מבוך בגללך, עד שמצאתי את היציאה.

 

אתה מתכסה בשמיכה, עוטף את כל גופך, מסתיר ממני.

אני עדיין לייד הדלת, מתקשה לחשוב, הצמרמורות מרקדות בכל פיסת עור על גופי, הלב פועם חזק.

 

אתה מסמן לי להתקרב, להכנס כל כולי לתוך המשחק, שאת הכללים אתה קבעת.

הלב מסרב, אך הגוף שלי פועל לבד, מתקרבת, נעמדת ליד המיטה.

 

אתה מחייך, בטוח שניצחת, עיניך זוהרות ללא כל סיבה מובנת.

פניי קפואות, אני מרגישה קטנה ליידך.

 

אתה מושך אותי לכיוונל, מגע ידייך על עורי גורם לראשי להתנתק לחלוטין, אין מקום לחשוב במשחק שלך.

אני מחייכת, זה היה קשה, מביה לתוך עינייך ונותנת לעצמי להתמכר.

 

אתה מלטף את עיני ברכות, שותק, אין צורך במילים, אין להן משמעות, מעביר אצבעותייך מעל צווארי ומתמכר כמוני.

אני מרגישה כמרחפת, אין לי משקל, הרגשה חמימה עוטפת את כולי, חזרתי אחורה.

 

אתה עוטף אותי בין ידייך הגדולות, הכל איטי, או כל לפחות נדמה לי.

מוותרת, מוכנה להקשיב לרצונות גופי.

 

אתה מתקרב, אני מחיית, אתה מנשק ואני נשסחפת, אתה מריח את עורי, מלמל כמה מילים לא מובנות.

אני לא מקשיבה, מעבירה ליטוף קצר על גבך, מרגישה את עורך בין ידיי.

 

אתה לוחש: "אני מת עלייך..", אני אומרת: "אל תהרוס", אתה מביט בי בחוסר הבנה, למה אני קרה?

אני נלחמת בעצמי.

 

אתה חוזר לשתוק, אבל ממשיך ללטף, אתה כובש את כולי בקצב שלך.

ויתרתי, נכנעתי,ניצחת במשחק.

 

אתה נשכב על גבך, נאנח, רצות בראשך אלפיי מחשבות, זורק שטיות לאוויר, מנסה להתגרות בי.

אני מתרחקת מעט, עכשיו זה המשחק שלי, שותקת, מנסה לא להתיחס למה שיש לך לומר.

 

אתה מביט בי, מושך אותי לכיוונך, מחבק חזק ואומר לי שאני צריכה לישון.

אני לא רוצה להישאר, אבל נשארת, הריח שלך ממכר, המגע שלך, החום שלך.

 

אתה מתעורר, אני לא ישנתי, צריכים לחזור לחיים, איש איש לחייו, כל אחד והעולם שלו.

אל תפוצץ לי את הבועה כל כך מהר, תרשה לי להישאר איתך, כיף לי, כאן, איתך, בין ידייך.

 

GAME OVER

נפלתי בפעם השניה, אתה נעלם כלא היית

עד הפעם הבאה, על הנפילה הקרובה.

0 תגובות
שתיקה
24/08/2014 00:51
misssisi

שתיקה: אי- הוצאת קול, שמירה על שקט, אלם, דומיה, דממה, הס, היאלמות, חוסר דיבור.

 

אני שומרת על שקט, לא מדברת. נראה לי אני עושה עוד טעות גדולה, אני אצטער על זה, אני יודעת, אבל קשה לי.

למה יותר קשה לי להילחם, לדבר, להסביר מאשר להתעלם?

למה אני בוחרת לפחד ולשתוק?

הרי תמיד אמרתי את מה שאני חושבת.

איפה הבחורה האמיצה שהייתי? זו שלא פוחדת מכלום!!!

לאן היא נעלמה?

איפה היא מסתתרת מתחת לכל שכבות הפחד?

למה אני לא מסוגלת להתקשר ולומר: "עדיין אל שכחתי, אני מרגישה, עדיין חושבת, רוצה לנסות שוב."

תמיד הייתי חזקה, עמדתי על שלי, הבעתי את דעותיי, לפעמים הרסתי ולפעמים בחרתי לשתוק, כמו עכשיו.. אבל.. עכשיו...

השתיקה שלי רועמת כל כך, רועמת בין וורידי, בגופי, בנשמתי.

אני כל כך רוצה לומר לך, שתדע, שתשמע, אבל מפחדת.

 

וממה אני מפחדת כל כך?

מה המילה ל-א???

הרי שמעתי אותה בעבר, היא לא הרגה אותי.

היא חישלה אותי, וחיזקה, או שבעצם לא?

היתכן שנחלשתי? שכוחותיי אבדו?

איפה הוונדר וומאן שיכלה לעשות ולומר כל מה שעולה על דעתה גם אם זה סיכן אותה?

אני לא מבינה לאן נעלמתי, איך זה שעכשיו השתיקה שלי חזקה ממני, גדולה בהרבה יותר, בעלת עצמה אדירה.

 

רק רציתי שתדע שלמדתי מטעויות.

ויש עוד טעות אחת שאני צריכה ללמוד ממנה, להפסיק לשתוק. לא לפחד יותר.

 

שתיקה: אי- הוצאת קול, שמירה על שקט, אלם, דומיה, דממה, הס, היאלמות, חוסר דיבור.

 

אני עדיין שתוקת

0 תגובות
כנפיים
24/08/2014 00:43
misssisi

הוא תמיד חשב עצמו למישהו מיוחד, או לפחות כך הוא הראה את זה כלפי חוץ.

כולם הריחו את גאוותו ממרחקים, ורק אני לא יכלתי להריח אותה, הרחתי משהו אחר, הרחתי פחד.

לא הבחנתי בהתנהגות מוזרה אצלו, הוא התנהג כרגיל, כמו כל בן אדם שחצן, אבל כמו שכבר אמרתי, ריחו היה שונה.

"אני שונאת אנשים שחצנים". אמרתי יותר מפעם אחת, אבל משהו בו תמיד משך את העין, גרם לי להסתכל עליו ולבחון את ההתנהגות שלו, זה הגיע למצבים עד שחשבו שאני קצת מוזרה.

טוב, אולי אני באמת כזו.. יש כאלה שאומרים שכן.

הוא היה מהבחורים שהיו ספורטאים מצטיינים, כל הבנות שורצות סביבו, מחוייכות וצבועות, בעיקר אחת לשניה.

הוא היה מסוג הבחורים שתמיד היו עסוקים בעצמם, היה איכפת לו איך הוא נראה, מה הוא עושה ומי רואה את זה.

שנאתי את זה!

 

אתמול בערב כשחזרתי הביתה, ראיתי משהו יושב על ספסל בגן הציבורי, זה קצת הלחיץ אותי, למרותש אני בחורה לא פחדנית בכלל, אין לי כל בעיה להסתובב לבד בשעות מאוחרות, אבל אני חייבת לציין שהדמות הפחידה אותי.

הוא היה לבוש שחורים, מכונס בתוך עצמו, גופו מכופף, ראשו לא נגלה אליי כלל.

התחלתי ללכת במהירות ובזהירות, אני לא באמת יודעת מי יושב שבם ומה יקרה לי.

.בשניה שעברתי ליד הדמות שמעתי קול בכי.

'להסתובב או לא להסתובב?' התחלתי לשאול את עצמי.

"ואם הבן אדם צריך עזרה?" פתאום דמות קטנה ולבנה הופיעה על כתף ימין שלי.

"ואם זה מישהו שרוצה לעשות לי רע?" שאלתי בחזרה את הדמות הקטנה.

"לא.. המשיכי ללכת, אל תתיחסי. מישהו היה מתיחס אלייך אם היית בוכה כך?" דמות שניה על כתף שמאל.

"מה? לא.. אבל.. אני לא באמת יכולה להשאיר בן אדם בוכה ככה באמצע הלילה, ואם אין לו בית?" שאלתי את הדמות על כתף שמאל.

"אתה אל תתערב! תן לה לעזור." אמרה הדמות הלבנה ושתיהן נעלמו מעל כתפיי.

 

התקרבתי לאט ובזהירות, "סליחה? הכל בסדר?" שאלתי בלחש.

הוא התכנס בתוך עצמו, עכשיו, יכלתי להבחין בכך שזה בחור ולא בחורה.

"אתה בסדר?" המשכתי ללחוש.

"עזבי אותי.." הדמות כמעט צעקה עליי בקול חנוק מבכי.

"אתה בטוח?" אני לא יודעת למה נשארתי רגועה.

הבחור הסתובב אליי, פניו מוכרות, מוכרות יותר מידי.. 'ידעתי שהרחתי עליו פחד', אמרתי לעצמי.

"אתה בסדר?" שאלתי שוב.

"אני בסדר.."  פניו נגלו לאור פנס הרחוב, "בבקשה אל תספרי שראית אותי כך." לחש לי שעוד דמעות בעיניו.

"אבל למה אתה בוכה?" המשכתי לשאול והוא לא ענה, "אני מצטערת", המשכתי, "לא התכוונתי להתערב." התישבתי בזהירות לידו.

"זה בסדר.. אין לך כוונה רעה."

"איך אתה ידע?" שאלתי.

"כי אני מכיר אותך, יותר מאשר את מתארת לעצמך."

"איך אתה מכיר אותי? הרי מעולם לא החלפת איתי מילה."

"כי אני מביט בך, אני רואה את זה בעיניים שלך." הוא אמר ואני חייכתי חיוך עקם, חצי שמח חצי לא מבין.

 

שמתי את ידי על חזהו, "תן לי את כל הכאב שלך, אל תשאיר דבר אצלך, אני אקח את הכל, אתה תרגיש טוב יותר, אני יכולה להתמודד." אמרתי.

"מה?" הוא הביט בי בעיניים פעורות ולא מבינות.

"תן לי את הכאב, תעביר אות אליי, אני חזקה מספיק בשביל לשאת אותו."

"איך אני אתן לך את הכאב שלי?" הוא שאל בתמיהה.

"רק עצום את עינייך, רק תפיתח אליי, כך תפשר לי לקחת אותו.

 

הידקתי את אחיזתי על חזהו, הוא עצם את עיניו וחיוך מתוק עלה על פניו.

הבנתי באותו הרגע שהוא נפתח אליי, העביר אליי את עצבות שלו, את הכאב, הקושי בחייו. ראיתי הכל, כל מה שעבר עליו מילדות ועד היום.

אור  לבן בוהק זהר סביבי, הרגשתי בהילה עוטפת את כולי ונעלמתי.

הבטתי עליו מלמעלה, הוא ישב על הספסל בגן הציבורי, לא מבין לאן נעלמתי.

חייכתי מלמעלה, לקחתי ממנו את כל הסבל.

מבלי לדעת, עזרתי לו ובכך זכיתי בכנפיים שלי!!!

0 תגובות
אתה נוגע
23/08/2014 23:06
misssisi

אתה נוגע בחלקים ממני.

חלקים שאני נותנת לך לראות.

אתה נוגע בשכבות.

חלקן מתקלפות בכוחות עצמן, באופן טבעי.

חלקן עוד דבוקות אליי, מסרבות להיפרד.

אתה נוגע בלב שלי.

אפילו מבלי להבחין בכך, אתה מלטף, מחזק ולפעמים קצת שורט.

אתה נוגע בי.

בכולי, בידיים, רגליים, בטן, שפתיים.

אתה נוגע ברגעים חטופים.

כאלה שלא יחזרו בינינו, או יקרו שוב ושוב בכל פעם בצורה שונה.

אתה נוגע בחלקים ממני.

לעיתים הייתי רוצה לתת לך לגעת בהכל.

כדי שתכיר, תבין, תלמד, תאהב.

אתה נוגע בחלקים שנותרו ממני.

מה שנשאר, מאז שהיא הלכה.

אתה נוגע,

ולא יודע,

שאתה נוגע בנשמה.

0 תגובות
בלילה
23/08/2014 23:01
misssisi

בלילה,

לפני שהגיעו המחשבות, הגעתי אלייך.

נתתי לך לכבוש אותי, לטרוף אותי, לאהוב אותי כמו שרק אתה יודע.

בלילה,

לפני שהגיעו המחשבות, נגעתי בך.

כדי להעלים אותן, או כדי לגרום להן להפוך למציאות.

בלילה,

לפני שהגיעו המחשבות, דיברנו המון.

נתתי לך לאתגר אותי, לשמוע אותי, לשפוך בפניי את האינטיליגנציה שלך.

בלילה,

כשכבר חזרתי חזרה, המחשבות עלו, עלייך, עליי, עלינו..

אתה מטריף אותי בכל המובנים ושנינו יודעים שאני שייכת רק לך.

 

0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »