כנפיים

הוא תמיד חשב עצמו למישהו מיוחד, או לפחות כך הוא הראה את זה כלפי חוץ.

כולם הריחו את גאוותו ממרחקים, ורק אני לא יכלתי להריח אותה, הרחתי משהו אחר, הרחתי פחד.

לא הבחנתי בהתנהגות מוזרה אצלו, הוא התנהג כרגיל, כמו כל בן אדם שחצן, אבל כמו שכבר אמרתי, ריחו היה שונה.

"אני שונאת אנשים שחצנים". אמרתי יותר מפעם אחת, אבל משהו בו תמיד משך את העין, גרם לי להסתכל עליו ולבחון את ההתנהגות שלו, זה הגיע למצבים עד שחשבו שאני קצת מוזרה.

טוב, אולי אני באמת כזו.. יש כאלה שאומרים שכן.

הוא היה מהבחורים שהיו ספורטאים מצטיינים, כל הבנות שורצות סביבו, מחוייכות וצבועות, בעיקר אחת לשניה.

הוא היה מסוג הבחורים שתמיד היו עסוקים בעצמם, היה איכפת לו איך הוא נראה, מה הוא עושה ומי רואה את זה.

שנאתי את זה!

אתמול בערב כשחזרתי הביתה, ראיתי משהו יושב על ספסל בגן הציבורי, זה קצת הלחיץ אותי, למרותש אני בחורה לא פחדנית בכלל, אין לי כל בעיה להסתובב לבד בשעות מאוחרות, אבל אני חייבת לציין שהדמות הפחידה אותי.

הוא היה לבוש שחורים, מכונס בתוך עצמו, גופו מכופף, ראשו לא נגלה אליי כלל.

התחלתי ללכת במהירות ובזהירות, אני לא באמת יודעת מי יושב שבם ומה יקרה לי.

.בשניה שעברתי ליד הדמות שמעתי קול בכי.

'להסתובב או לא להסתובב?' התחלתי לשאול את עצמי.

"ואם הבן אדם צריך עזרה?" פתאום דמות קטנה ולבנה הופיעה על כתף ימין שלי.

"ואם זה מישהו שרוצה לעשות לי רע?" שאלתי בחזרה את הדמות הקטנה.

"לא.. המשיכי ללכת, אל תתיחסי. מישהו היה מתיחס אלייך אם היית בוכה כך?" דמות שניה על כתף שמאל.

"מה? לא.. אבל.. אני לא באמת יכולה להשאיר בן אדם בוכה ככה באמצע הלילה, ואם אין לו בית?" שאלתי את הדמות על כתף שמאל.

"אתה אל תתערב! תן לה לעזור." אמרה הדמות הלבנה ושתיהן נעלמו מעל כתפיי.

התקרבתי לאט ובזהירות, "סליחה? הכל בסדר?" שאלתי בלחש.

הוא התכנס בתוך עצמו, עכשיו, יכלתי להבחין בכך שזה בחור ולא בחורה.

"אתה בסדר?" המשכתי ללחוש.

"עזבי אותי.." הדמות כמעט צעקה עליי בקול חנוק מבכי.

"אתה בטוח?" אני לא יודעת למה נשארתי רגועה.

הבחור הסתובב אליי, פניו מוכרות, מוכרות יותר מידי.. 'ידעתי שהרחתי עליו פחד', אמרתי לעצמי.

"אתה בסדר?" שאלתי שוב.

"אני בסדר.."  פניו נגלו לאור פנס הרחוב, "בבקשה אל תספרי שראית אותי כך." לחש לי שעוד דמעות בעיניו.

"אבל למה אתה בוכה?" המשכתי לשאול והוא לא ענה, "אני מצטערת", המשכתי, "לא התכוונתי להתערב." התישבתי בזהירות לידו.

"זה בסדר.. אין לך כוונה רעה."

"איך אתה ידע?" שאלתי.

"כי אני מכיר אותך, יותר מאשר את מתארת לעצמך."

"איך אתה מכיר אותי? הרי מעולם לא החלפת איתי מילה."

"כי אני מביט בך, אני רואה את זה בעיניים שלך." הוא אמר ואני חייכתי חיוך עקם, חצי שמח חצי לא מבין.

שמתי את ידי על חזהו, "תן לי את כל הכאב שלך, אל תשאיר דבר אצלך, אני אקח את הכל, אתה תרגיש טוב יותר, אני יכולה להתמודד." אמרתי.

"מה?" הוא הביט בי בעיניים פעורות ולא מבינות.

"תן לי את הכאב, תעביר אות אליי, אני חזקה מספיק בשביל לשאת אותו."

"איך אני אתן לך את הכאב שלי?" הוא שאל בתמיהה.

"רק עצום את עינייך, רק תפיתח אליי, כך תפשר לי לקחת אותו.

הידקתי את אחיזתי על חזהו, הוא עצם את עיניו וחיוך מתוק עלה על פניו.

הבנתי באותו הרגע שהוא נפתח אליי, העביר אליי את עצבות שלו, את הכאב, הקושי בחייו. ראיתי הכל, כל מה שעבר עליו מילדות ועד היום.

אור  לבן בוהק זהר סביבי, הרגשתי בהילה עוטפת את כולי ונעלמתי.

הבטתי עליו מלמעלה, הוא ישב על הספסל בגן הציבורי, לא מבין לאן נעלמתי.

חייכתי מלמעלה, לקחתי ממנו את כל הסבל.

מבלי לדעת, עזרתי לו ובכך זכיתי בכנפיים שלי!!!